קצרצר לשישי - 17.5 יונתן בלומנפלד

שלושה אירועים:

1.

לפני כמה חודשים הופעתי במסגרת תערוכת ״אמנות מסוכנת״ במוזיאון חיפה. התערוכה דנה בתגובתם של אמנים להגבלה של חירויות. בזמן שאני על הבמה אני חושב לעצמי שהדבר היחיד שלא מסוכן בסיטואציה הזאת זו האמנות.

2.

כמה שבועות לאחר מכן (בדיוק לפני כמה חודשים פחות קצת) הופעתי באירוע גיוס כספים בירושלים. המטרה - מימון תהליך פונדקאות בארה״ב עבור זוג גברים שרוצים להביא ילד לעולם (מתברר שבישראל לא מתאפשר לזוגות חד מיניים לאמץ או לעבור תהליך פונדקאות).
לאירוע הגיע המון קהל. חלק מהנוכחים הכירו את הזוג, וחלקם לא הכירו אבל הסתקרנו ובאו לתמוך במטרה ובערכיה.
ערב של אמנות מסוכנת כהלכתו. 
על הבמה עברה שיירה של אמנים ירושלמים (בעיקר) שביצעו כל אחד שיר-שניים בתורו או בתורה. 
עד מהרה היה ברור לכולם שלא מדובר כאן בעוד הופעה סטנדרטית. כל זמר/משורר/דובר פתח את הופעתו בהקדשה אישית לזוג, ולאחר מכן ביצע את יצירתו בהתגייסות שלא תבייש תפילה, כאילו בין כל המיליםוהצלילים השתרגה לה מעין תחושת ״הלוואי״ או איזה ״נו כבר״ כזה.

3.
עוד כמה שבועות קדימה (לא רחוק מהיום אבל עדיין קצת אחורה) אני עוזר לנער צעיר להתכונן לדרשה שלו לברמצווה (במילה אחת, כמו יומולדת). הפרשה היא ״כי תשא״ העוסקת בחטא העגל. הילד בוחר לכתוב על אמונה. אני שואל אותו ״על מה המילה אמונה גורמת לך לחשוב?״
הוא עונה בלי לחשוב פעמיים ״אמנות״.
ילד מסוכן…

***

על אף שהכי נכון אסתטית לסיים את הפוסט הזה במילים ״ילד מסוכן״, בכל זאת מחשבה לסיום:
אני חושב שעל מנת ליצור דבר מה אנחנו צריכים קודם כל להאמין בו, בין אם זו יצירת אמנות ובין אם זה שינוי במציאות.
יצירה של אמן תמיד איננה לפני שהיא ישנה, או קצת ישנה אבל לא כמו שהיה רוצה.
ואז בעצם תהליך היצירה הוא סוג של ״הלוואי״ או איזה ״נו כבר״ כזה.
שבת של ״נו כבר״ לכולם.