קצרצר לשישי - 20.7 דניאל עובדיה

שישי.
היום הקסום ביותר בשבוע. אין הרגשה טובה יותר מאשר להתעורר לשישי חסר תוכניות.
השמיים בהירים יותר, השירים בגלגלצ יפים יותר והים כחול יותר, או במקרה שלי - כיפת הזהב זהובה יותר.
מה עוד אפשר לכתוב שלא נכתב?
יושבת מול פתקית ריקה בפלאפון, וכמו תמיד מחליטה לכתוב על עצמי... בכל זאת, הבחורה היחידה שאני יכולה לדעת מה היא חושבת.
בשבילי שישי זה להיפרד לרגע מאוויר הרים ומרעש הקדיחות שמעיר אותי בבוקר, לקבל תמונה מכל קבוצות הוואטסאפ המשפחתיות עם כיתוב "שבת שלום" וציור של חלה ונרות,
לעלות על קו 434 מהמרכזית ירושלים לעקרון, ולהגיע הביתה.
איך ברגע את שוב ילדה. הבת הקטנה של ההורים שלא מבינים את זה שאת כבר עושה דברים של גדולים, כמו להתקשר למס הכנסה ולשלם ארנונה.
אמא מכינה אוכל וקוראת לעזור עם הסלט כי"את עושה את זה דק כמו שצריך", אבא מתלהב ומראה לך את האננס החדש שגדל לו בעציץ, וזה מרגש כי זה כבר כמעט 10 שנים שהעציץ הזה עומד שם ופתאום אננס. "תגידי זה לא מדהים?!" אני חושבת לעצמי שראיתי דברים מדהימים יותר ועונה "ממש מדהים".

ואיך זה תמיד כשארוחת שישי מתחילה אני באמצע משהו חשוב וההמשך כבר ידוע מראש:
"תתחילו, אני כבר אצטרף" צועקת מהחדר עם הדלת הסגורה.
"ילדה שלי, לא תשמעי קידוש?" 
הוא רק אומר "ילדה שלי" ואני כבר בשולחן צוחקת עליו שהסיכה על הכיפה מיותרת נוכח הקרחת שמתחת.
אמא אבא ואני יושבים סביב שולחן. לפעמים הארוחה מסתיימת מהר, כי כמה כבר 3 אנשים יכולים לקשקש?
ולפעמיים משהו קורה ומצטרפת אורחת רביעית לשולחן - הנוסטלגיה. בלי לשים לב הציניות מתחלפת בחצי חיוך על השפתיים וסיפורים על גבי סיפורים נערמים על השולחן: החברה של אמא בשכונה שהייתה עושה לה גבות, הנחשים שאבא היה תופס בפרדס ומוכר במכון ויצמן, הפעם הראשונה שהם נפגשו והוא אמר לה "את תהיי אשתי" - היא סובבה את הראש בלעג ואמרה לחברה שלה "דווקא חמוד". 
הזוי לחשוב שהם לא נולדו ההורים שלנו, היו שם נעורים מלאים וחצופים לפני.
והנה השעות עוברות והגענו לגולת הכותרת ואני לא מתכוונת לקינוח אלא ל"סיפור הקבוע" (בכל משפחה יש אחד כזה, אצלי אפילו שניים).
קפצנו משולחן שבת לבחורים יפי בלורית במדים ירוקים, ימי מלחמת ששת הימים, אזור מדברי בלי קליטה.
הבן במלחמה והאמא נדרה נדר (כן כן, ממש ככה, פעם היה להם סטייל) שעד שהוא לא חוזר הביתה או שולח מכתב (עם בול וכל זה) היא צמה. משמע לא אוכלת, יעני כמו כיפור רק שלא יודעים מתי ואם בכלל זה יסתיים וגם לא משחקים מונפול באמצע.
"נו מזל שזאת הייתה מלחמת ששת הימים ולא ששת השנים" אני ממלמלת.
והם בטעות שמעו, ואחרי כמה שניות הרגע המביך הופך לצחוק גדול... היין מראה אותותיו והלחיים של אמא אדומות, ואבא כל כך חמוד כשהוא צוחק וגם קצת עצוב כי הימים האלה עברו...
ואני מקבלת הודעה מחברה שהיא מחכה בחוץ. 
והנה השישי הזה הופך ממעבר בין הרים לסיפורים על שכונה של פעם, לפאב מלא עשן ובירות.

פנים רבות לו לשישי ואת כולם אני אוהבת.
שישי שלום.